פסק-דין בתיק ע"ש 3067/04

המחלוקת

1.       לפני ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המועצה האזורית שומרון (להלן - הועדה).

2.        המערערת היא חברה פרטית רשומה בישראל העוסקת בייצור ושיווק רהיטים (להלן - החברה), וערעורה עוסק בחיובה בארנונה בגין שטח מגודר שמסביב למבנה תעשיה הנמצא באזור התעשייה ברקן, חלקה 39 באזור 92 שבו נמצא מפעלה. לשיטת המערערת היה על הועדה לפטור את השטח מארנונה. סך השטח בהחזקת המערערת הינו אליבא דמשיב 4090 מ"ר ולדברי המערערת הינו 3967 מ"ר , מתוכם השטח נשוא המחלוקת הוא החצר המגודרת מסביב למבנה, ששיטחה לדברי המשיב 2159 מ"ר ולדברי המערערת 1867 מ"ר (להלן: "החצר"). הוגש גם ערעור שכנגד ע"י מנהל הארנונה של המועצה האזורית שומרון (להלן - המשיב), שבו נטען כי היה על הועדה לחייב את המערערת בארנונה לגבי כל החצר בתעריף של "קרקע תפוסה".

3.               ועדת הערר חייבה את המערערת בארנונה, תוך פיצול החצר לתחומים שונים, לגבי חלק מהחצר קבעה כי יש לחייב בארנונה על בסיס הסיווג של "קרקע תפוסה", ולגבי חלק אחר פטרה מארנונה. הועדה קבעה:

"השטח האחורי המשמש לצורכי פריקה והשטח הצמוד לאחת הדפנות בו מצויה הרמפה יחוייב כקרקע תפוסה, הואיל ושטח זה אינו אדמה חקלאית ואף לא ניתן לדעתנו להגדיר אותו כשטח שמשתמשים בו ומחזיקים בו ביחד עם המבנה, הואיל והשימוש בשטח זה מתבטא בפעולות חיצוניות המעידות על ניצולו של השטח, השימוש בשטח נספח לשטח העיקרי, שכן שטח זה משמש לטענת העוררת למטרות פריקה וטעינה המהווים שימוש לכל דבר ועניין (במיוחד לאור בג"ץ 764/88 וה"פ (חיפה) 786/95).

השטח הבלתי סלול בו מונחים הצינורות והשטח הצמוד לדופן השניה המשמש לדרך יש לפטור לדעתנו מארנונה היות ולא הוכח שימוש בשטח, בנוסף לחזקה בו, ועל כן אין לראות בקרקע כ - "קרקע תפוסה" ויש לדעתנו להסכים עם מסקנת העוררת כי שטח זה עיקר שימוש הוא עם הבניין ולפטור שטח זה מארנונה".

4.        המערערת מלינה על אותם החלקים בהחלטת הועדה הקובעים חיוב בארנונה כ"קרקע תפוסה". לשיטת המערערת כל שטח החצר פטור מארנונה, משום שאינו "קרקע תפוסה" כהגדרתה בסעיף א.3 (ד) לצו הארנונה 2002 של המועצה האזורית שומרון (להלן: צו הארנונה) והוא גם כלול בחריג ל"אדמת בניין" כהגדרתה בסעיף א.3 (ה) לצו הארנונה.

נימוקי המערערת הם:

א.        הקרקע הנדונה אינה "קרקע תפוסה" כהגדרתה בצו הארנונה, משום שאין המדובר בקרקע שמשתמשים ומחזיקים בה "שלא ביחד עם הבניין". לשיטת המערערת השימוש בחצר לפריקה וטעינה הוא שימוש ביחד עם הבנין, וטפל לשימוש בבנין. 

ב.         כל שטח החצר שבחזקת המערערת אינו נופל בגדר "אדמת בניין" לפי צו הארנונה, מאחר שהמועצה לא קבעה, כפי שהיא מוסמכת לעשות, מגבלת שטח כלשהי מתוך החצר שעליו תוטל ארנונה כ"בניין" (לנושא הקביעה אתייחס ביתר פירוט להלן), ומכאן שכל שטח החצר מוחרג מהגדרת "אדמת בניין" והוא פטור מארנונה.

שתי טענות אלו משלימה המערערת בטענה שצו הארנונה לא קובע תעריף ארנונה ל"בנין" אף כי המועצה מוסמכת להטיל ארנונה כזו. מכאן מגיעה המערערת למסקנה שהחלקים המוחזקים "יחד עם הבניין" פטורים מארנונה.

5.         המשיב מקבל את החלטת הועדה לעניין התחומים אשר לגביהם אימצה הועדה את עמדתו וחייבה בארנונה לפי סיווג של "קרקע תפוסה". אולם, טוען הוא כי שגתה הועדה בפוטרה את החברה מארנונה בתחומים האחרים. לטענתו, די בשימושים הנעשים בתחומים אלה כדי להוות שימוש בקרקע. גם המשיב נשען על העובדה שהמועצה לא קבעה את גודל השטח הראוי להיחשב כחלק מהבניין, אך טוען כי הלכה היא שטעם זה בלבד די בו כדי למנוע ראיית השטחים הנדונים כ"שטח שעיקר שימושו עם המבנה" ולהביא לסווגם כ"קרקע תפוסה". לעניין זה מפנה המשיב, בין השאר, לע"ש 5454/99  כ.א.ן פארק המים קריות בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, וכן לע"ש 2744/96, פז חברת הנפט בע"מ נ' מנהל הארנונה גבעתיים. לשיטת המשיב, השטחים אשר אותם פטרה הועדה אינם בבחינת קרקע "טפלה" למבנה.

דיון

6.               מהפסיקה והספרות המשפטית לענין חיוב בארנונה עולים לענייננו השיקולים הבאים:

ארנונה מוטלת על ידי הרשות המקומית על מחזיקי נכסי מקרקעין בתחומה של הרשות בכדי לממן את פעילות הרשות. החיוב לשאת במיסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במיסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. קביעת המבחנים לפיהם יש לדרג את הארנונה הכללית מסורה לרשות המקומית, שסמכותה לעניין זה רחבה, ובית המשפט נוקט זהירות בבואו להתערב בהחלטתה לענין זה, ראו: בג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793 עמ' 803-804. לחשיבות תשלום הארנונה ולתפקידה של הרשות המקומית בקביעתה ראו בג"ץ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 253 (2) 2001.

בפסיקה הובהר כי בבסיס החיוב בארנונה מונח השימוש הנעשה בנכס - המתבטא בפעולה חיצונית המעידה על ניצול לצורך מסוים -  וכי השימושים השונים מצדיקים סיווג נפרד של חלקי הנכס. ראו בג"צ 129/84 פרופילי חן נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד ל"ח(4) 413. כך בבג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים הנ"ל, נאמר בעמ' 816: "אולם ריכוז המשרדים במבנה אחד דווקא אינו תנאי הכרחי, שכן השימוש שנעשה בנכס פלוני, אפילו הוא חלק ממיתקן רב תכליתי, הוא הקובע", וכן: "התכלית של המיתקנים והשימוש שנעשה בהם על-ידי העותרת מסווגים אותם ומשבצים אותם במסגרת המתאימה....". בפסיקה אף נבחנה, בין השאר, השאלה מתי ניתן לומר כי ביחידות שטח סמוכות נעשה שימוש שונה המצדיק סיווג נפרד, ולעניין זה נעשה שימוש במספר מבחנים, וביניהם מבחן הזיקה בין היחידות. ראו ע"א 7975/98, אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עירית ראשון, תק-על 2003(1), 1478, עמ' 1481. עוד עולה מהפסיקה כי, משהוכח שימוש, דורש פטור מתשלום ארנונה הוראת חוק ברורה, ראו בג"צ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 253, ע"מ 259.

7.         בבג"צ764/88, דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא הנ"ל, נדון חיובה בארנונה של חברה בעלת מפעל אשר החזיקה בשטח מגודר ושמור, שכלל גם שטחים המשמשים ככבישים סלולים, רחובות, ודרכי כורכר. הכניסה לרחובות הותרה לציבור לא מבוטל אך מבוקר, דהיינו, לא לציבור הרחב כולו. בית המשפט העליון פסק שניתן לכלול שטחים אלו בגדרה של "דרך ציבורית" הפטורה מתשלום ארנונה, אף שהמעבר בה מבוקר.

בע"א 9368/96, מליסרון בע"מ נ' עירית קרית אתא, תק-על 137 (4)99. דנה כב' השופטת דורנר בהרחבה בסוגיה האם יש מקום לחייב בארנונה חברה שהיא הבעלים והמחזיקה של קניון, בגין אזורי החניה, המעברים והגינון. ביהמ"ש העליון ציין כי ההצדקה להטלת החיוב העקרוני לשלם ארנונה נעוצה בהנאה שמפיקים הנישומים משירותי הרשות המקומית. כך למשל הפטור מארנונה הניתן ל"רחוב", מבטא את ההשקפה שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבור בלתי מסוים של פרטים, ראוי הוא כי ציבור זה הוא שישא בעלות השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. ע"פ מליסרון שיקול נוסף שיש לקחתו בחשבון, הוא השיקול של יעילות הגבייה, לפיו אין להפעיל דרך ביניים של חלוקת הנטל בין הנהנה מן הנכס לבין הציבור לפי מידת השימוש של כל אחד מהגורמים. כאשר עיקר ההנאה מופקת ע"י עושה שימוש בנכס  - יפול הנטל עליו.

8.      אעבור ליישום ההלכות האמורות על ענייננו, בהתייחס להוראת החיקוק הרלבנטיות. בס' א.3 לצו הארנונה מופיעות ההגדרות הבאות: